הסיפור של מזון מפרה, יקב מז׳יגונדאס שבעמק הרון בצרפת, מתחיל ב,1936- כשגבריאל מפרה ואשתו, שניהם חובבי יין, הקימו עסק של נגוסיאן. באותה התקופה הייתה בדרך כלל הפרדה בין החקלאי, מגדל הענבים, ובין מי שאחראי היה על ייצור היין ועל שיווקו. החקלאי גידל את הענבים וסיפק אותם כפרי, כתירוש )מיץ( או כיין לא ארוז או ללא תווית, על פי יכולתו. ברור שככל שהתקדם בשרשרת הערך כך התמורה שקיבל הייתה גבוהה יותר, אך שמו ולעתים מקור הענבים לא הוזכרו. המשך התהליך, כלומר ייצור היין אם היה בכך צורך, אריזתו והשיווק שלו נעשו על ידי יקבי קואופרטיב אזוריים או על ידי סוחרי יין. היום, בעידן הויניירונים )יצרני יין שדואגים הן לכורמות והן להפקת היין(, הם מייצרים במסירות ובקפדנות את היין שלהם, מוזגים ממנו בתערוכות, עושים מהלכי מיתוג ושיווק ועומדים בקשר עם קניינים וסומליירים. לעומת זאת, לפני מאה שנים ליקבים היה בדרך כלל קשה להתמודד לבד עם ההגעה לשוק, למסעדות או לחנויות, והם השאירו את מהלכי הסחר ליקבים הקואופרטיביים או לעסקני המסחר. ההצלחה של בית מפרה הייתה גדולה. מהתחלה צנועה עם 100 דונם באזור ז'יגונדאס, בשנות ה80-׳ היו ליקב חוזי פרי עם למעלה מ8000- דונם כרמים בכל עמק הרון ובפרובנס. משאיות שנשאו בגאווה את השם ׳גבריאל מפרה׳ שעטו בכבישים וסיפקו יין ברחבי צרפת ושווייץ. עם מותו של גבריאל ב1987- עבר העסק לשלושת ילדיו: ז׳אק, כריסטיאן וסילבט. המנכ״ל ששכרו, ברטראן בונה, הוביל תהליך שהתייחס לשינויים שעבר עולם היין בשנות ה.90- ייצור היין הותאם לדרישותיהם של שווקי יצוא חדשים שהעדיפו מותגים חזקים ויינות זניים ונגישים שלא דרשו יישון. הבית חזר להתמקד בכרמים בעמק הרון ובלנגדוק ויצא עם יינות כמו Chardonnay Bastard Fat או Wild Syrah Pig. התוצאות העסקיות של התהליך היו מצוינות, והמחזור הוכפל ועלה ל35- מיליון יורו. עידן חדש התחיל בראשית שנות ,2000 עם רכישת 270 דונם הכרמים של דומיין דה לונג טוק בז׳יגונדאס ו440- דונם הכרמים של שאטו גראן אסקליון באזור קוסטייר דה נים. המנכ״ל החדש, אריק ברוס, התמקד באיכות היין, ובאמצעות תיעדוף חלקות טובות ועבודה עם מומחי קרקע ואגרונומיה הפך את היקב למוביל. לראשונה כבעלי אדמה, בני מפרה התנסו בגישת הכורמות התבונית, שמכבדת את הקרקע והחיים בה ומנסה להמעיט בחומרי הדברה. ב2017- הם הלכו צעד נוסף והשלימו המרה לכורמות אורגנית. ב2018- קיבל על עצמו אטיין מפרה את הובלת העסק המשפחתי וסגר את מעגל התהליכים של קודמיו. עם דגש על קיימות ועל איכות ששואפת לבטא את הטרואר, היקב מעבד היום פרי מ17,000- דונם כרמים מצפון עמק הרון ועד דרומו, שכוללים בתוכם את האפלסיונים קוט דה רון, שאטונף דה פאפ, ואקייראס וז׳יגונדאס, ומגדל בעצמו 900 דונם. לאורוס הוא המותג המוביל של היקב, והוא נעשה מחלקות נבחרות. סירה, הזן האדום המוביל של עמק הרון, מושפע מאד מהטרואר, ממועד הבציר ומהעשייה הייננית. לאורך נהר הרון תמצאו באפלסיונים סמוכים זה לזה יינות סירה זניים בסגנונות שונים מאד זה מזה. בחלוקה גסה מאד, הרמיטאז׳ ידוע ביינות עשירים, טאניים וכהים, סגורים בצעירותם ומאריכי ימים. קוט רוטי - ביינות מבושמים, פרחוניים, אלגנטיים ואציליים. קרוז הרמיטאז׳ מציע יינות מענגים, מוכנים לשתייה ומפולפלים. בקורנאס תקבלו גוף כבד יותר עם פרופיל ארומטי כהה, בעוד סן ז׳וזף נמצא בתווך בין קוט רוטי ובין קרוז הרמיטאז׳. זני רון אדומים בהם עושים שימוש בדרום הרון הם בין היתר גרנאש, שמיסוכו עם סירה מוסיף ליין עסיסיות ומרקם, ומורבדר, שנותן לבלנד ארומות של פרי אדום וחוסן טאני. אזור היין הקטן קונדרייה, שבצפון עמק הרון, הוא מובלעת יוצאת דופן של יין לבן, אפלסיון של 100% ויונייה, זן מקומי שהיה בסכנת הכחדה. הקשיים הכלכליים של אחרי מלחמת העולם השנייה וחוסר האפשרות להשתמש במיכון חקלאי בטרסות הגרניט התלולות של צפון עמק הרון פגעו בקונדרייה מאד. כרם אחר כרם נזנחו, ורק 60 דונם של ויונייה נותרו בו ובעולם כולו. מי שהאמין בזן והציל אותו הוא הכורם האגדי, ז׳ורז׳ וורניי, שקנה חלקות נטושות, עקר שיחים עבותים וסיקל סלעים כדי לבנות טרסות חדשות בשיפועים של 45 מעלות ויותר. במקביל בנה את מרתף הטעימות הראשון של הרון ובמו שיווקו עשה לויונייה ביקוש ושם בצרפת ובאנגליה. במהלך הזמן גדל שטח הויונייה של בית וורניי מ10- דונם ל,110- קונדרייה חזר להיות אזור מבוקש, והיום הזן שניצל מככב בעולם כולו